<h1>שו"ת הר"י מיגש — מגילת סתרים סימן רכ"א</h1>
<h2>דף ב.</h2>
ודייקינן בגמרא. הכל שוחטין לכתחילה ושחיטתן כשרה דיעבד. ותירצוה בכמה תירוצין, וחד מינייהו (ב', ב') הא דאמר רבה בר עולא הכי קתני. הכל שוחטין ואפילו טמא בחולין שנעשו על טהרת הקדש, וכיצד הוא עושה מביא סכין ארוכה ושוחט בה כדי שלא יגע בבשר וכו'. ודייקינן בגמרא. האי טמא דאיטמי במאי, אלימא דאיטמי במת, חלל חרב אמר רחמנא (במדבר י"ט, ט"ז) וחרב הרי כחלל, אב הטומאה טמייא לסכין ואזל סכין טמייא לבשר. ואוקימנא. דאיטמא בשרץ וכו'. וחזינא לחד מרבותאה דכתב, דהאי טמא דאיטמי בשרץ שלישי הוא, כגון שנטמא בולד ולד השרץ דהויא ליה סכין רביעי ואינה מטמאה הבשר. והאי דאיצטריך לפרושי הכי, משום דקשיא ליה דאפילו כי איטמי בשרץ נמי אי סלקא דעתך בשרץ גופיה איטמי הוי ליה איהו ראשון וסכין שני ובשר שלישי. ואנן לא חזינן להאי פירושא ולא דייק גבן, משום דשתי תשובות בדבר. חדא, דהא כגון דאיטמי בשרץ קאמרינן, ואי סלקא דעתך דלאו בשרץ גופיה אלא בולד ולד השרץ, כגון דאיטמי בטומאת שרץ הוה איבעי ליה למימר, ומדלא קאמרינן הכי אלא כגון דאיטמי בשרץ מכלל דבשרץ גופיה איטמי, ועוד דאי סלקא דעתך דהאי דאמר כגון דאיטמי [בשרץ היינו] בולד ולד השרץ, נוקמה בדאיטמי בולד טמא מת, דכי אמרינן טמא מת הוי אב הטומאה כדתנן (כלים פ"א מ"א). אבות הטומאות השרץ ושכבת הזרע וטמא מת. הני מילי בנוגע במת גופיה דומיא דחרב דכתיב בחלל חרב חרב הרי הוא כחלל, אבל הנוגע במי שנגע במת ולד טומאה הוי, ותנן באהלות (פ"א מ"א). אדם הנוגע במת טמא טומאת שבעה ואדם הנוגע בו טמא טומאת ערב. וכיון שכן למה ליה לאוקמא בטומאת שרץ, נשבקיה כדאמרינן מעיקרא דאיטמי במת ולוקמה בדאיטמי בולד ולד טמא מת, ומדלא אוקימנא הכי ואוקמינא בדאיטמי בשרץ, מכלל דהא איטמי בשרץ דאמרינן בשרץ גופיה הוא, דומיא דאיטמי במת דאמרינן שהוא כמת גופיה, ובהכי הוא דאיכא לאוקמא. ודקא קשיא ליה, אי הכי ליזל איהו וליטמייא לסכין וליהוי שני, וליזיל סכין וליטמייה לבשר וליהוי שלישי, אישתמיטיתיה הא [דאמור] דרבנן במסכת פרה (פ"ח מ"ה). כל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה, נטמא משקה טימאן, הרי זה אומר מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני. דשמעת מינה דכל מי שהוא ולד הטומאה לעולם אינו מטמא כלי, ובפרק ארבעה אבות (ב"ק ב' ב') אמרינן לגבי אבות הטומאה תולדותיהן לא כיוצא בהן דאילו אב מטמא אדם ובגדים, והולד אוכלים ומשקין מטמא אדם ובגדים לא מטמא, וכיון דאיתברר לן דולד הטומאה אינו מטמא כלי, משום הכי האי טמא שנטמא בשרץ ונעשה ולד הטומאה אע"ג דראשון הוא כיון דולד הטומאה אינו מטמא לסכין דהא כלי הוא, והיינו הפרש דאיכא בין היכא דאיטמי במת להיכא דאיטמי בשרץ, היכא דאיטמי במת הוה ליה איהו גופיה אב הטומאה ומטמא ליה לסכין, והיכי דאיטמי בשרץ הוה ליה ולד הטומאה ולא מיטמי ליה לסכין משום דכלי הוא.
